החיבור בין התנועה של הגוף לרגשות הוא משהו שהיום ידוע לכל ובעולם הריקוד הוא הפך לקו מחייב.
אחת החלוצות של המחול המודרני היתה הרקדנית והכוריאוגרפית מרתה גרהם שבשנות ה 30 ייסדה את להקתה ובית הספר הראשון שבו מלמדים את השיטה שלה.
שפת הריקוד שגרהם בנתה היתה ייחודית ולא רק כי יצאה מחוץ לבלט הקלאסי אלא דווקא בזכות ההשפעה שהיא נתנה לרגש בתנועה.
גרהם ראתה את דופק החיים, הנשימה הראשונה והאחרונה של חיינו, כמה שמוביל את התנועה. השאיפה ונשיפה של החיים הובילו לתנועות הייסוד של כיווץ ושחרור, "קונטרקשיין" (Contraction) ו"ריליס" (Release).
אותה נשימה שמקורה במרכז הגוף היתה גם המקור ליציאה לתנועה שבעיני גרהם זהו מקור לביטוי הרגש. הרחם והאגן שמבטאים נשיות ויצירת חיים, הבטן שגרהם הכווינה לנשימה דרכה ומבטאת את מרכז התחושות והרגשות של כל אדם ("יש לי תחושת בטן").
גרהם חינכה (וחיה כך בעצמה) לעבודה קשה ומשמעת. היא הדגישה את הקשר החשוב בין מאמץ לחופש, על מנת לנוע בחופשיות, יש להתאמץ, להתמיד ולבנות את הכלים, לחזקם, להגמיש ולשלוט בהם.
רוב החינוך שלי בעולם של המחול המודרני היה דרך השיטה של גרהם. למדתי לשלוט בגוף שלי ולדעת מתי להחזיק יציב ומתי לשחרר ובעיקר למדתי על החשיבות למרכז יציב וחזק כדי שאוכל לנוע בחופשיות.
היום, אני מבינה יותר ויותר את כוונותיה של גרהם למושג החופש, מושג שהרבה מהמטופלים שואפים אליו וכמובן גם אני אימצתי לחיי, רק שבניגוד לגרהם, רובנו מייצגים את החופש כחוסר מאמץ וחוסר גבולות "מה שרוצים מתי שרוצים" ודווקא הסתכלות דרך עיניה מאפשרת להתייחס לתנועה חופשית במרחב האישי, המשפחתי, התעסוקתי וכדומה כמשהו שיש להתאמץ ולעבוד קשה כדי לבנות כלים, לחזק, להגמיש ולדעת לנוע בחופשיות.
מזמינה אתכם לבדוק, איפה בחייכם אתם מרגישים שבעזרת מאמץ ועבודה תוכלו למצוא את החופש לו אתם זקוקים?
